סיפורה של תמר: בגיל חמש-עשרה נכנסתי להריון

בגיל חמש-עשרה נכנסתי להריון. שמרתי את ההריון בסוד מפני שפחדתי מאוד מתגובתו של אבי. אבי היה איש מכובד בקהילה הדתית אליה השתייך. הוא הבהיר למשפחתו שמעמדו בקהילה דורש מאיתנו התנהלות למופת. כשנכנסתי לחודש החמישי של ההריון, ידעתי שלא אוכל לשמור את הסוד לעוד זמן רב. כאשר אבי נסע לכמה ימים, סיפרתי לאמי את הסוד. הייתי מוכנה לעשות כל מה שהיא תגיד לי. חשבתי שהפתרונות האפשריים יהיו להפיל או להתרחק מהבית עד ללידה ואז למסור את התינוק שיוולד לאימוץ. כל מה שאמי תגיד לי, הייתי עושה בלי שאלות. כאשר סיפרתי לה שאני בהריון, ליבי נשבר מלראות אותה בוכה. לאחר שניגבה את דמעותיה, היא אמרה לי, "תמר, התינוק שלך שייך למשפחתנו. אנחנו ניצבים לצידך."

עוד לפני שאבי שב הביתה, אמי בישרה לו בשיחת טלפון את החדשות. ידעתי שאמי הרבתה להתפלל בימים שקדמו את שיבתו של אבא. הייתי בחדרי לבד כאשר הוא שב הביתה. הוא נכנס לחדרי ואמר בקול שקט, "הכל יהיה בסדר." לא הייתי בטוחה בדיוק למה הוא התכוון, אולם לראשונה מזה מספר חודשים חזרתי לנשום בחופשיות. אבי מעולם לא דיבר איתי על ההריון מאז. עם זאת ידעתי שאמי נחושה לעשות את מה שהיה נראה לה נכון לעשות נרגעתי ונעניתי להדרכתה.

עברנו דירה בקיץ כדי שאוכל להשתחרר מהטרחה להתחיל את שנת הלימודים בשלבי הריון מתקדם. אפשרו לי ללמוד מהבית עד ללידה. תוך זמן קצר, היו לי ולאמי את כל שנדרש לקראת הלידה. חדרי בבית נראה יותר כמו חדר תינוקות מאשר חדרה של נערה מתבגרת.

בשלב הזה, הרשיתי לעצמי להתרגש לקראת לידת התינוקת החדשה לעולם. ילדתי אותה בדיוק שבוע אחרי יום הולדתי השישה-עשר. קראתי לה יעל.

יעל, באופן מידי, הביאה עמה המון שמחה למשפחתנו. חייכנו אחד לשני כפי שלא חייכנו זמן רב. כאשר יעל הייתה בת חודש, חזרתי לתיכון. מיד מצאתי חברת נפש, שאני מחשיבה עד היום לאחת מחברותיי הקרובות ביותר.

אמי שמרה על יעל בזמן שהייתי בבית-הספר. אחר-הצהריים בבית, הזמן שלי התמלא בהכנת בקבוקים, החתלות והכנת שיעורי בית. זמן קצר לאחר מכן, יעל החלה לחייך אלי כשהיא זיהתה אותי מתקרבת אליה.

בלילות קמתי להאכיל את יעל, אולם לפעמים היא הייתה בוכה גם כשלא הייתה רעבה. בחלק מהימים הייתי מאוד עייפה בבית הספר. אמי ואני הסכמנו שאם יעל תבכה לאחר שהיא אכלה משך שלושה לילות רצופים, בלילה השלישי, אמי תקום לטפל בה ואני אחזור לישון.

כשיעל הייתה בת שנתיים, אני סיימתי את התיכון. מצאתי עבודה טובה ושכרתי לנו דירה. כעבור זמן מה, הוריי עברו לגור במקום אחר, אולם יעל כבר הייתה במעון טוב והיינו מאושרות. יעל הייתה כמעט בת שמונה כאשר נישאתי לאיש מדהים שאימץ את יעל כשלו. כעבור זמן, נולדו ליעל אח ואחות. היום יעל כבר אמא בעצמה, והולידה לנו ארבעה נכדים מקסימים.

לעתים קרובות אני מביטה על תמונה שתלויה מעל לכיור במטבח וחושבת עד כמה אני מבורכת. התמונה מראה חמישה דורות: סבתי, אמי, אנוכי, יעל ובתה הבכורה של יעל, חושן. כאשר אני חושבת עד כמה שאני מבורכת, אני תמיד נזכרת באמי.

אולי את או מישהי שאת מכירה בהריון לא צפוי/לא רצוי?

תגובה של אמא עושה את כל ההבדל בחיים של נערה מתגברת. סביבה תומכת, גם במקרה של הריון לא צפוי, יכול להפוך מטרגדיה מלווה בייסורים לארוע שממנו אפשר לצמוח ולהמשיך לחיים מלאים וטובים.

 אם את בהריון לא רצוי או לא צפוי ואין סביבך תמיכה וקשה להבין כיצד עלייך להמשיך מכאן, אנחנו כאן בשבילך. את לא לבד. אפשר לצלצל לקו החם שלנו בכל שעות היממה:

1-700-50-30-35

או ליצור קשר במייל:

מודעות פרסומת