הפלה היא תהליך נפוץ ביותר. בכל יום יש כ- 130 הפלות בארצנו הקטנה, חלקן ממומנות על ידי הממשלה וחלקן פרטיות דיסקרטיות ולא ממש חוקיות. בכל מקרה, לא ממש מדווחים על המספרים המדויקים, כמו שאלו שעברו את ההפלות לא ממש מדווחות על הכאב הפיזי ובעיקר על הכאב הנפשי שנלווה להפלה.
נשים רבות חשות אובדן, ריקנות , ועצב אך נמנעות להודות על הרגשות האלו כי הרי הפלה זה – כביכול 'הדבר הנכון' והבחירה הנכונה. יתכן , שבהתחשבות לנסיבות , הפלה נראית כדבר ההגיוני ביותר, אך כדאי לעשות חשבון אמיתי וכן יש לשקול את ההשלכות שלה על הנפש וגם על ההשלכות הנלוות לעובר שלך. בסיפור האמיתי של אביר ( שם בדוי), אנו קוראים על הכאב, החרטה והאשמה שנגרמו לה לאחר ההפלה. אנו מקווים שהסיפור הזה יעזור לך לחשוב פעמיים ולהחליט לגבי המשך ההיריון שלך.
הסיפור של אביר
גדלתי בכפר ערבי ליד נתניה עם שלושה אחים ושתי אחיות. גדלתי למשפחה מוסלמית, אבל לא מאוד קפדנית ודתית.
קיימנו את הרמדאן ואת החגים המוסלמים ואמי לבשה כיסוי ראש וכך גם אחיותיי ואני כשהתבגרנו כפי שנהוג בתרבות. אבל חוץ מזה היינו די ליברלים.
מכיוון שרוב הכפר היה מוסלמי, מרבית הכללים והתקנות היו כלליים מאוד. עשינו את אותם הדברים כמו משפחות אחרות ושמרנו על אותם כללים.
היו חוקים ברורים מאוד לגבי הקשר בין בנים ובנות ומה מותר או אסור לעשות. בתור בנות היה לנו קשר עם בנים, אבל תמיד היה אח שנכח. לא חשבתי על כך הרבה, כי אף פעם לא אהבתי ולא מצאתי חן בעיני אף אחד מהנערים בכפר שלנו.
להורי היו עבודות טובות והם רצו להעניק לנו השכלה טובה, לכן הם עבדו קשה כדי שיצליחו לשלם עבורנו את שכר הלימוד באוניברסיטה.
מאז שאני זוכרת את עצמי התעניינתי מאוד בשפות אז החלטתי ללמוד שפות באופן מקצועי באוניברסיטה. בכיתה שלי היו תלמידים מכל רחבי העולם ונהניתי לשמוע את כל השפות השונות סביבי. אנגלית, שוודית, גרמנית, קוריאנית, צרפתית, ספרדית. נהניתי מכל רגע שבו יכולתי לספוג מן השפות האלו.
באוניברסיטה היה לי חופש דתי בשונה ממה שהיה לי בבית ובכפר.
כאן התערבבו בנים ובנות, ואף אחד לא הרגיש שהוא זקוק למלווה או שיופיע מישהו שישגיח עלינו ולא הייתי צריכה ללכת כחלק מן החברה. באוניברסיטה נפגשתי בפעם הראשונה עם בנים בלי שאחיי יצפו או ישמרו עליי. נהנתי מהחופש שהיה לי ולדבר עם בנים היה מתבצע באופן קל.
במיוחד עם מטאו, בחור צעיר מספרד. לעתים קרובות היינו שותים קפה יחד בהפסקות שלנו בין השיעורים ולמדנו יחד למבחנים ולמשימות השונות מכיוון שנרשמנו לאותו התואר. הכרנו והתחברנו יותר ויותר.
עם הזמן התחלתי לחבב את הבחור הזה הופתעתי מהחוכמה שלו, והדרך שבו הוא הרשים אותי בה. וכמובן שהחיבה בינינו הייתה הדדית, מטאו התחיל לחבב אותי בחזרה.
לאט לאט ועם הזמן מצאנו את עצמנו עם פרפרים בבטן ,מאוהבים עד השמיים! ניסינו לבלות כמה שיותר זמן ביחד בזמן ההפסקות המבחנים והשיעורים.
התחלנו להתראות יותר ויותר לנסות יחד דברים שונים, ובסופו של דבר התחלנו לקיים יחסי מין.
ללא העין הצופה של אחיי, היה לי קל למצוא דרכים לבלות לבד עם מטאו. לאחר כחצי שנה של קיום יחסי המין בנינו, שמתי לב שהמחזור שלי איחר.
קניתי את בדיקת ההריון, ובזמן שחיכיתי לתשובה שתופיע על המקל נכנסו בי רגשות פחד. לאחר שביצעתי אותה התבשר לי שאני בהריון.
הבדיקה הייתה חיובית, והייתי בהלם.
המחשבה הראשונה שלי הייתה כלפי הוריי, משפחתי, החברה המסורתית בה אני גרה. מה אני אגיד להוריי ולמשפחה? איך הם יגיבו?
פחדתי הרי בחברה מסורתית ובחינוך שבו גדלתי דבר זה לא היה מקובל בכלל, אך יחד עם זאת הרגשתי קשר יוצא דופן עם החיים שנוצרים וצומחים בתוכי.
הלכתי הביתה הרגשתי שזה הרגע הנכון לבשר ובישרתי לאמי. אמרתי לה שאני בהריון. ציפיתי שהיא תהיה המומה, או אולי אפילו כועסת.
אבל התגובה הראשונה שיצאה מפיה כל כך זעזעה אותי יותר מכל דבר שהיא יכלה לומר לי באותו הרגע סירבתי להאמין אך הדבר היחיד שאמרה היה: "את צריכה להפיל את התינוק". אפילו לא ידעתי איך להגיב לזה או לגשת לתגובתה.
התרוצצו במוחי המון מחשבות אך המחשבה על הפלה לא עלתה במוחי לרגע. הייתי מוכנה להתמודד עם הכעס והבושה מצד המשפחה ותושבי הכפר, אבל לא עם הפלות. רציתי את התינוק הזה. התינוק שלי נוצר מתוך אהבה, האהבה שחברנו מטאו ואני.
ניסיתי לדבר עם אמי על ההיריון, שאני רוצה להשאיר את התינוק, שאני אוהבת את מטאו. אבל היא לא רצתה להקשיב לי. היא אמרה לי שהיא בעצמה עברה הפלה כשהייתה צעירה. שזה היה תהליך קל שלא כואב, וזה הפתרון הטוב ביותר לבעיה שנוצרה.
בישרתי למטאו על ההיריון ותכננו להתחתן. אהבנו אחד את השנייה ורצינו עתיד משותף יחד. בנוסף, היה לנו תינוק קטן בדרך שהתפתח ככל שהזמן עבר. למרות שהנסיבות לא היו מושלמות, באמת רציתי את העתיד הזה.
אספתי את מטאו לביתי כדי לדבר עם אמי ושנינו סיפרנו לה על התוכנית שלנו להתחתן. אולי כך הוריי יתמודדו טוב יותר עם המצב, אבל היא לא אפשרה זאת בשום פנים ואופן. היא אמרה שאני צריכה להתחתן עם בחור מוסלמי, מישהו מהתרבות והדת שלנו. היא אמרה שהפלה היא הפתרון היחיד שניתן להציע במצב שבו היינו נמצאים.
חשבתי על ההפלה המון, אבל זה לא הרגיש לי נכון, דמיינתי עולם שלם סביב התינוק שלי שאוכל כבר לממש את הציפיה שלי ולראות אותו. לא רציתי להפיל לרגע. ניסיתי לדבר עם אמי שוב ושוב, אבל היא סירבה.
היא אמרה שאם לא אפיל, היא כבר לא תהיה מוכנה לשלם עבורי את שכר הלימודים ובנוסף גם תזרוק אותי מהבית. הייתי המומה ומפוחדת. חשבתי על כל מה שאמי אמרה. אם הייתי שומרת על ההיריון ובוחרת להביא את התינוק, לא הייתה לי אפשרות לסיים את הלימודים, ואם לא הייתי מסיימת ללמוד, לא הייתי יכולה למצוא עבודה טובה.
גם ככה מטאו יצטרך לעזוב אחרי שיסיים את הלימודים, כי היה לו רק ויזת סטודנט שתקפה לזמן מוגבל בארץ. לא יכולתי להשאיר את משפחתי מאחור ולעבור למדינה אחרת עם תרבות אחרת. הייתי תקועה בין שני העולמות בהרגשה שאף אחד לא יכול להבין את הרגשתי.
שאני לבד ולא ידעתי איך לצאת מהמצב. חשבתי שוב על הפלה. ושוב התנערתי מן המחשבות משום שממש לא רציתי לעשות את זה, אבל הרגשתי שזוהי הברירה היחידה שנותרה לי כי אמא שלי המשיכה להפעיל עלי לחץ.
הלחץ המשיך וגבר. לא יכולתי לברוח מזה יותר והייתי צריכה לקבל החלטה רצינית. אם לא הייתי יכולה להתחתן עם מטאו, לא הייתי יכולה להמשיך ללמוד לצאת לשוק העבודה ולהרוויח מספיק כסף בעצמי ולבנות חיים ועתיד עבורי ועבור התינוק.
מה היה לי לתת לתינוק הזה? הכרחתי את עצמי לחשוב על סיבות להפלה. יצאתי נגד רגשותיי ודעותיי ונכנעתי לרצונותיה של אמי להפיל.
אמי הלכה איתי למרפאה לעשות את ההפלה. סגרתי את הרגשות שלי. הרגשתי כמו זומבי כשנכנסתי לחדר הטיפולים.
אמי אמרה לי שזה קל ושהכל יגמר ויחזור להיות נורמלי שוב כפי שהיה, אבל הכל בתוכי צרח לא לעשות את זה. לקום וללכת. אבל ידעתי שאמי לא מרשה לי. חשבתי שאולי יעשו לי הפלה בכדורים, אבל ההריון היה מתקדם מדי. במקום כדורים, עשו לי הפלה כירורגית, בהרדמה, אבל קודם הרופא הכניס נר שנקרא למינריה, וזה כאב לי מאוד והתחלתי לצרוח לו שיפסיק, אבל זה לא עזר לי.
אחר כך, הרופא הרדים אותי ו עשה לי ניתוח שנקרא "גרידה". בתהליך הזה מגרדים את דפנות הרחם עם כלי שנראה כמו מעדר ומוציאים את כל תוכן הרחם – כולל את התינוק שלי. הבנתי שאחר כך ספרו את חלקי הגוף הקטנים שלו כדי לוודא שהכל יצא. איני יודעת מה עשו עם חלקי גוף שלו. \
כל כך הזדעזעתי מכל העניין. זה היה מין סיוט כזה.
הלכתי הביתה ונעלתי את עצמי בחדר. לא רציתי לדבר עם אף אחד, רציתי רק את השקט שלי בין כל המחשבות. הרגשתי שהלב שלי יצא מהמקום, הייתי אבודה כי חיפשתי רק איך להפסיק את ההרגשה הזו של החוסר אונים, אבל במקום זאת הרגשתי יותר גרוע. הרגשתי רק ריקנות וחושך.
הרגשתי ששמיכה כבדה וחשוכה מכסה ומחזיקה אותי. איבדתי חלק מעצמי בגלל שהפלתי את התינוק שלי .
המחשבות שלי לא עזבו אותי. לא הפסקתי לחשוב על הפספוס, על הרגעים שלי עם התינוק שלי ביחד. לראות אותו הולך, צוחק, לקום אליו בלילה וקורא לי אמא.
הרגשתי שהכל מתפורר לי מבין הידיים, ניסיתי להרגיע את עצמי ולנסות לעצור את העצב אך לצערי כלום לא עזר. הרגשתי מאוד בחיסרון שלו, גם בתקופת הזמן ה"קצרה" שלנו יחד נקשרתי אל התינוק שלי מאוד גם מבלי היכולת לראות אותו.
לא הייתי צריכה לראות אותו באופן פיזי כי ידעתי שהוא קיים ושהוא שלי. שהוא התינוק הכי יפה בעולם גם כשהוא נמצא בבטן ושיש לו את הזכות שלו לחיות בדיוק כמוני.
לא רציתי יותר מאשר להחזיר את הזמן אחורה כדי לחוות עוד רגעים יחד אתו. כל כך הצטערתי על ההפלה. אמא שלי אמרה שזה יהיה קל. אבל זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי.
כל החוויה הזאת הייתה איומה. הלב שלי היה מרוסק. לקח לי זמן להירפא פיזית, אבל לא הצלחתי למצוא ריפוי לנפש שלי. זה היה כאילו חתיכה מתוכי מתה ואני כבר לא אותו אדם. היחסים שלי עם מטאו התפרקו, בגלל ההפלה והעובדה שההורים שלי לא קיבלו אותו.
לאחר שסיים את לימודיו חזר לספרד ומעולם לא ראיתי אותו שוב. העליתי חיוך על הפנים, אבל בפנים הרגשתי שבורה וריקה. בכיתי כל יום בסתר ולא יכולתי להגיד לאף אחד איך אני באמת מרגישה.
הייתי צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר איתי, אבל מבפנים נשארו צלקות. לא ידעתי איך לסגור אותן בעצמי, ידעתי שאני צריכה עזרה וטיפול אבל לא ידעתי למי ללכת ולאן לפנות.
חשבתי במשך תקופה בפני מי לפתוח את הלב שלי, כי זה לא כל כך מקובל שמדברים על הנושא, לימדו אותי שזה נושא רגיש שאמור להישאר במשפחה ולהישמר בסוד. אך רציתי להעז, לדרוש את מה שמגיע לי מכיוון שלא הצלחתי לחיות את חיי כראוי כפי שהייתי חיה לפני ביצוע ההפלה, לא נרפאתי לרגע.
לאחר שסיימתי את לימודיי התחלתי לפגוש פסיכולוג בחשאי. לא רציתי שאף אחד יידע מה אני מרגישה.
סיפרתי לו על ההפלה, אבל הוא אמר שזה לא הגורם לעצב שלי, וניסה להרחיק אותי מן הנושא – הוא אמר שלא התגברתי על הפרידה ממטאו וזו הסיבה האמיתית של מה שגרם לתחושות הדיכאון שלי.
אבל ידעתי שזה לא המקרה. שמתי את מטאו מאחורי מזמן, אבל לא את מה שיצרנו יחד. התינוק שהפלתי. ניסיתי להפסיק לחשוב על זה, הכחשתי שזה קרה אי פעם וזה עבד זמן מה.
הצלחתי לשכוח מההפלה עד שאחת החברות הכי טובים שלי נכנסה להריון. כולם כל כך שמחו בשבילה וגם אני, אבל כאב ההפלה התחיל למצוא את דרכו חזרה אלי.
היה לנו שמרטף בשבילה ואני זוכרת שאחד האורחים האחרים אמר לי: "חכי עד שתהפכי לאמא. זה הדבר הכי טוב בעולם.". כשהוא ניגש אלי ואמר לי את זה הבנתי שכבר הייתי אמא. פשוט לא היה לי תינוק בידיים. החלטתי שזהו. שאני מנסה את מזלי שוב ומטפלת בנפש הכואבת שלי.
התחלתי לחפש מידע באינטרנט על הפלות וגיליתי שיש נשים המתייחסות לכאב לב זה כמו לאובדן. הם טיפלו באובדן התינוק שלהם, כמו שאיבדו בן משפחה והם התאבלו על האובדן.
הבנתי שאני באבל ולא התמודדתי עם השפעת ביצוע ההפלה. לא לקחתי זמן להתאבל על אובדן התינוק שלי. העמדתי פנים שזה כלום והמשכתי בחיי כרגיל, מנסה לשכוח מההפלה ולהכחיש ללא הפסקה כל הזמן הזה הייתי בהכחשה, אך הלב שלי ידע שנמצא משהו שלא כשורה.
כאן הבנתי שאני נמצאת בשלב הראשון של האבל. חזרתי לפסיכולוג ואמרתי לו שהבנתי את המקור לדיכאון שלי, אך הוא התעקש כי אין תהליך צער וחרטה לאחר הפלה. אבל מבפנים ידעתי שזה קיים, הרגשתי את זה מבפנים אבל לא ידעתי שיש להרגשה הזאת שם.
לא ויתרתי כי הייתי צריכה עזרה להוציא את הרגשות ולא לשמור בבטן. ידעתי שזו תהיה התרופה הכי טובה לכאב שלי, סוף סוף לפתוח את הלב ולדבר על מה שעברתי, לא להסתיר אותו כאילו כלום לא קרה, אלא דווקא להגיד ולהתמודד עם הכאב. לפחות לנסות לסגור את הצלקת הזו שנשארה לי, להתמודד עם רגשות האשמה שליוו אותי כל כך הרבה זמן, ולהפנים שהתינוק שלי לא יחזור, ובנוסף לתת לו את הכבוד הראוי לו.
המשכתי לחפש באינטרנט תכנים לגבי הפלות ובסופו של דבר מצאתי ארגון שעוזר בייעוץ לנשים לאחר הפלה.
הם עזרו לי לעבור את כל שלבי האבל, עד שהגעתי לשלב הקבלה שהתינוק לעולם לא יחזור. אני עכשיו סוף סוף מבינה שהתינוק שלי נעלם לנצח ולעולם לא אוכל להחזיר אותו. אבל הוא לעולם לא יישכח. נתתי לתינוק שלי שם, טאהר, פירוש שמו הוא טהור.
התינוק שלי לא עשה כלום כדי לקבל את המעשה שעשיתי לו, הוא היה טהור. קראתי לו טאהר גם בגלל הסיבה שרציתי להתחיל את הדרך מחדש, להיות שוב טהורה מההתחלה. ועכשיו, לאחר שסוף סוף התאבלתי על התינוק שלי והענקתי לעצמי את מה שבאמת הייתי זקוקה לו במשך כל כך הרבה זמן, הייתי מוכנה לא רק להמשיך בחיי, אלא גם להתחיל מחדש.
אנחנו כאן כדי לתמוך בך,
אם את , כמו אביר, עברת הפלה ועדיין כואבת, תהיי איתנו בקשר. תוכלי עמנו לקבל מאיתנו ייעוץ חם ותמיכה. העזרה שלנו חסויה וללא עלות.
